ראיון שלישי: ניר יניב

והשבוע באיחור אופנתי, ראיון עם אדם שמכיר את סצנת היצירה המקורית מקרוב,
אדם שערך, כתב ופירסם סיפורים רבים כמעט מעל כל במה מד"בית בארץ – ניר יניב.

ש: אם היו נותנים לך כמות בלתי מוגבלת של משאבים ותואר מגניב של "שר המד"ב בישראל", איך היית מנצל אותו?
ניר: אם היו נותנים לי כמות בלתי מוגבלת של משאבים, הייתי לוקח ככל יכולתי, ורק אללה והדמיון הפרוע יודעים מה היה קורה לאחר מכן.
ש:איזה סיפור/ספר שקראת היית רוצה לכתוב בעצמך?
ניר: אני מעדיף לכתוב בעצמי את הסיפורים שלי, אבל לו היו מעמידים אותי בגבי אל הקיר כשאני חייב לענות דווקא על השאלה הספציפית הזו, כנראה שהייתי נאלץ לבחור ב-Fondly Fahrenheit של אלפרד בסטר ובקיבריאדה של סטניסלב לם. Fondly הוא סיפור קצר מצוין שמשלב בין מד"ב לבין מה שאפשר לקרוא לו פוסט-מד"ב, ושחוקר את אפשרויות הכתיבה של סיפור קצר בכלל. על הקיבריאדה כולי תקווה שלא צריך להרחיב את הדיבור אצל הקורא העברי הנאור.
ש: אם כבר אנחנו מכריחים אותך לענות על שאלות דביקות, לאיזה ספר או סופר היית קורא מקור ההשראה הכי גדול שלך כיוצר?
ניר: אני לא חושב שיש לי "מקור השראה גדול". אני מושפע מכותבים טובים, בז'אנר ומחוצה לו. אני מושפע גם מגורמים אחרים כמו מוסיקה, ידיעות עיתונאיות, ספרי היסטוריה (דרך מעולה לעורר רעיונות טובים, אגב), בדיחות ישנות, שגיאות כתיב, משחקים ומה לא. מה עוד שאני גם מוסיקאי, ובין המוסיקה לספרות שלי יש קשר, גם אם הוא לא תמיד נראה לעין.
ש:אז כשאתה יוצר אתה מתבסס על חייך שלך?
ניר: אני מתבסס על כל מיני דברים, ולא לכולם אני מודע בזמן הכתיבה. כתיבה היא לא עניין מכאניסטי, אני לא אומר לעצמי "היום אכתוב סיפור שמושפע מפיליפ ק. דיק ויכלול גם התייחסויות לתקופת הרנסנס." זה פשוט לא עובד ככה.
ש: כשאתה כותב למשל על השפה העברית ויוצר אמירה בנושא, האם זאת גם הדעה שלך או שזה פשוט נושא שהיה לך כיף לכתוב עליו?
ניר: יש לי כמה דעות סותרות בנושא, וכולן משתקפות בסיפור (משום מה קוראים רבים מייחסים לו הטפה לחזרה לעברית אבשלום-קורית, רעיון שדווקא מושם בסיפור ללעג ולקלס), וכמובן שנהניתי מאד לכתוב אותו. תמיד אהבתי משחקי ושיבושי לשון.
ש: כשאתה עושה תחקיר לספר כמה תשקיע בו? תעבוד בעבודות משונות או תקרא המון חומר רקע?
ניר: חומר רקע וראיונות. למשל, לצורך כתיבת "רצח בדיוני" ראיינתי בעלי תפקידים בכנס אייקון כדי ללמוד איך הוא מתנהל ומהי חלוקת התפקידים, ולאחר מכן חקרתי זוג שוטרים, בעל ואשה, כדי לקבל מושג על ניהולה של חקירת רצח. לפני שכתבתי את "צמחוקר" הצקתי לביולוג כדי לבדוק איך יתנהג מכשיר שמבדיל בין מזון בשרי לצמחוני, וגם לקונדיטורית, כדי למצוא דברי מאכל שלא נראים בשריים אבל הנם למעשה כאלה – כמו ג'לטין. אח, ההנאה שבפרטים הקטנים והטעימים…
ש: היית רוצה להיות דמות באחד הסיפורים שלך?
ניר: לא – אני מעדיף את התפקיד של בורא כל-יכול. הוא מתאים לי יותר. גם זוגתי חושבת כך.
ש: זה זמן טוב אם כך לשאול, מה הוא לדעתך הפרס הטוב ביותר לסופר על כתיבתו?
ניר: קוראים רבים ככל האפשר. גם כסף הולך. כשנודע לי ש-140 עותקים של "כתוב כשד משחת" נרכשו על ידי ספריות ציבוריות, הייתי מאושר.
ש: האם יש נתונים דומים בנוגע לרצח בדיוני?
ניר: עדיין אין לי נתונים לגביו. כולי תקווה שכן.
ש: ובחזרה לנושא הגפן, איזה ספר שמעולם לא זכה ראוי לדעתך לכבוד?
ניר: אודה ואתוודה שאני לא זוכר על פה מי זכה ומי לא, ושלדעתי הזכיה לא מאד רלוונטית, כיוון שזהו פרס של דעת קהל שסובל ממחסור רציני בקהל.
ש: אם משווים אותנו לפרסים עולמיים בשנים האחרונות אנחנו עוברים בכמות האנשים את הוגו…
ניר: אני לא בטוח בזה (לא ספרתי), וגם אם כן, הרי שגם פרס הוגו בעייתי מאד, וממילא הבעיה מוחלטת ולא יחסית. כלומר – אין מספיק קהל, באופן אבסולוטי, על מנת ליצור מובהקות סטטיסטית של התוצאות – זה ניכר בעיקר בשלב א' של הפרס – וגם רובו של הקהל הנ"ל לא קרא את כל, את רוב או אפילו את מחצית הסיפורים והספרים המועמדים.
ש:אבל זאת המהות של בחירת הקהל, לא?
ניר: לו היה הקהל נמדד באלפים, כן. כשהקהל נמדד בעשרות, זה פשוט מגוחך. למעשה, לו היה מישהו מעוניין לזכות בפרס גפן בכוח, לא הייתה לו שום בעיה לעשות זאת. איך? שלם כמה מאות שקלים ורשום חמישה או עשרה מחבריך כחברי אגודה, מה שייתן להם זכות הצבעה בשלב א' ויבטיח את עלייתך לשלב ב', ואז הבא עשרה או עשרים חברים לאייקון, שימלאו את הטופס. אגב, יתכן שזה כבר קרה.
ש: היית מעדיף פרס עם חבר שופטים מכובד ?
ניר: עדיף פרס עם חבר שופטים מלומד. אגב, עוד טענה בגנות פרסים של טעם קהל: הקהל נוטה לשמרנות. זו טענה שתקפה גם כלפי פרס הוגו, ובצדק. ספרי הארי פוטר, עם כל הכבוד (ויש כבוד), לא אמורים לזכות בפרס ספרותי. סופר פופולרי זוכה לפרס בכל יום מימות השנה – הפרס הזה ידוע בשם "כסף". בסופר פופולרי לא צריך לתמוך. סופר פופולרי לא זקוק לפרסום נוסף. מי שזקוק לכך הוא הסופר האיכותי לא פחות אך המוכר פחות, אם בגלל הז'אנר השונה, אם בגלל הנושאים הפחות אופנתיים שבהם הוא בחר לעסוק, אם בגלל דעותיו הבלתי מקובלות ואם בגלל גורם אחר כלשהו. לכן פרסי דעת קהל אינם מועילים בדבר לקידום הספרות, ודאי וודאי כשמדובר במדע בדיוני.
ש: על איזה סופר היית מצביע שצריך לזכות?
ניר: כיוון שמספר סופרי המד"ב והפנטסיה הראויים בארץ הנו עדיין חד-ספרתי, אני מעדיף להמנע מהשאלה הזו.
ש: ואם עכשיו אני מגבילה אותך ושואלת מה לדעתך אפשר וצריך לעשות כדי לקדם את המד"ב הכתוב בארץ, במסגרת הגופים והארגונים הקיימים?
ניר: ראשית – כתבי עת. כאלה שנערכים על ידי אנשי מקצוע, שרף הקבלה שלהם גבוה, ושלעורכיהם יש זמן לבחור את הסיפורים הטובים ביותר ולערוך אותם ללא רחם. זאת להבדיל מכתבי עת של חובבים, הנערכים על ידי חובבים למען חובבים וחובבים בלבד.
ש: האם יש בארץ שוק גדול מספיק?
ניר: בדוחק, אבל כן. הבעיה היא לא השוק, אלא האמצעים שבידי המו"ל. פרסום, הפצה וכדומה. המימד העשירי, למשל, היה חביב מאד אבל לא הביא תועלת ממשית לתחום המד"ב, כיוון שתפוצתו הייתה זערורית – רק חברי האגודה הישראלית למד"ב ולפנטסיה.
ש: במצב היום בארץ, כשאנשים גם ככה בקושי קוראים, אתה חושב שעם פרסום והפצה מתאימים מגזין יכול להצליח?
ניר: בלייזר מצליח. אפשר לבנות מוצר מד"ב/פנטסיה מקצועי שיצליח. יתכן שהוא יכיל גם תכנים פופוליסטיים יותר, אבל האפשרות קיימת.
ש: אז מה שצריך זה הרבה סיפורים טובים אך נוטפי הורמונים?
ניר: לאו דווקא, אם כי קצת הורמונים, מעת לעת, לא יזיקו.
ש:ומה עם הכתיבה שלך? הוצאת עם לביא שני ספרים, אתה כותב טורים במאקו, אבל מה עם סיפורים קצרים "משלנו"? או ספר שלם…
ניר:סיפור חדש שלי יראה אור בקרוב בכתב העת החדש של האגודה, "היה יהיה".
ש: איזה כיף! אתה עובד על עוד דברים?
ניר: יש לי שני פרויקטי כתיבה שיהפכו לספרים, אם כי זה ייקח זמן. וככל הנראה אוסף סיפורים קצרים שלי יצא לאור בארה"ב בשנה הבאה.
ש: יש סיכוי לראות אסופה של "ניר הזועם בדרכים" מתישהו?
ניר:לא נראה לי. זה, בניגוד ל"רצח בדיוני", באמת פנימי וקהילתי מדי.
ש:אתה יכול להרחיב על האסופה שיוצאת בארה"ב?
ניר:ביקרתי השנה בוורלדקון, שהתקיים במונטריאול, קנדה. פגשתי שם מנהלת של הוצאת ספרים אמריקאית, שהביעה עניין בסיפורים שלי. שלחתי לה כמה סיפורים כשחזרתי לארץ, והיא התלהבה. לאחר מכן תרגמתי עוד כמה סיפורים שלי, דווקא מהחדשים יותר, כדי שהאוסף יהיה ארוך יותר.
ש: אלו הסיפורים שיצאו ב"כתוב כשד משחת" או שאני צריכה לעשות הזמנה מחו"ל?
ניר: כמה מהם ראו אור ב"כתוב כשד משחת", והשאר לא. בערך חצי-חצי.
ש: אז איך היית מגדיר סופר טוב – 50% כשרון ו 50% השקעה ולמידה? או בחלוקת אחוזים אחרת?
ניר:אני מגדיר סופר טוב כמישהו שכותב סיפורים טובים. אין לי מושג איך הוא עושה את זה ואיך הוא הגיע לכך. אני מעז לומר שבלי יכולת מילולית חזקה מאד אין על מה לדבר, ולא משנה עד כמה יתאמץ החושק בכתיבה.
ש: אבל עד כמה יכולת טכנית יכולה להציל סופר עם מעט כישרון?
ניר: יכולת מילולית היא לא רק עניין טכני, זה אל"ף. בלי כשרון אין על מה לדבר, זה בי"ת. הנה חיקיתי את בוריס אקונין, זה גימ"ל.
ש: אני לא זוכרת אם העברת בעברך סדנאות כתיבה, האם אתה חושב שזה יעיל?
ניר: היה לי שיג ושיח עם כותבים מתחילים, בפורומים כאלה ואחרים וגם בסדנאות כתיבה, אם כי לא הרבה מהן. לדעתי התועלת שבהן – ובהם – מוגבלת מאד. אפשר ללמוד שם כמה כללים בסיסיים, אבל לא נראה לי, מנסיוני, שכותב גרוע יהפוך פתאום לכותב טוב.
ש: אח, החלום ושברו… ולסיום, אנקדוטה כלשהיא שאתה זוכר בהקשר של פרס גפן?
ניר: ב-2006 עמדתי מאחורי הקלעים באירוע העשור של האגודה שבו חולק הפרס, ומצאתי שם את תעודות הזכיה שהיו אמורות להיות מחולקות כמה דקות לאחר מכן. כך גיליתי שסיפור של חגי אברבוך, סיפור שאני ערכתי ופרסמתי, זכה בפרס, וזעקת הניצחון שלי התמיהה מאד, אני בטוח, את מי שנאם על הבמה באותו זמן. נדמה לי שזה היה ניל גיימן.
ש: זמן טוב לשכור אבטחה לתעודות של השנה.
תודה רבה לך.