ש: מה הייתה ההרגשה שנתיים ברצף לזכות בפרס?
הגר: פרס גפן הוא כייפי נורא! סיפרתי לך קודם הייתי מועמדת לפרס ספיר לפני
שלוש שנים (המועמדות כל כך חשובה שמודיעים עליה ברדיו במהדורת החדשות!)
ואף זכיתי לפני שנה בפרס ראש הממשלה שהוא נחשב מאוד ומביא המון כסף. אבל
בגפן יש משהו שמחמם את הלב ויש בו איזה חן ותום וקסם שאין בשום מקום אחר.
זה פרס שניתן מאהבת הקהל ולא מהחלטה של איזה צוות שופטים ספרותי נפוח,
ולכן זו חוויה חסרת תחליף. מכל הפרסים זה האהוב עלי ביותר, ומנצח בהפרש
גדול מול המתחרים.
ש: איזה ספר לא זכה ואת חושבת שהיה צריך לזכות בגפן?
הגר: כשזכיתי בפעם השנייה בפרס גפן הצטערתי ש"סימנטוב" של אסף אשרי שהתמודד
מולי לא זכה. אני חושבת שהוא היה ראוי מאוד. ואני חושבת גם שהספר "שלושה
דברים לאי בודד" של יואב אבני היה צריך לזכות מתישהו. זה ספר מקסים! גם
"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו מצוין.
ש: כל שנה מורידים ומעלים קטגוריות לפרס, האם לדעתך צריך להשאיר אותו כמו שהוא או להוסיף עוד קטגוריות?
הגר: אין לי תלונות מיוחדות לקטגוריות הפרס. אני רק מקווה שימשיכו להיכתב פה
ספרים טובים שיהיה שווה להעניק להם פרסים.
ש: איזה סיפור או ספר שקראת היית רוצה לכתוב בעצמך?
הגר: אני תמיד רוצה לכתוב את הספר הטוב האחרון שקראתי. באמת שאין לי חוט שדרה.
אני פשוט מוקסמת מאנשים שעושים משהו מצויין, גם אם זה ממש לא אני. כמו
שאני כבר לא אלבש חצאית מיני אבל עדיין מחזיקה כמה בארון. הייתי רוצה
לכתוב את חומריו האפלים, ברטימאוס, אלים אמריקאים, הזדמנות אחרונה, צד
שמאל של החושך…
ש: מה את שונאת כשאת קוראת יצירות של אחרים?
הגר: מה אני שונאת אצל אחרים? הרבה דברים. אני פשוט לא נוגעת בספרים שנראים לי
מסחריים, מין מילוי צמר גפן למוח לשעות הפנאי. אני לא אקרא ספר אם לא
ארגיש שהסופר רצה להגיד לי משהו מרענן, חדש ומרתק שנובע מהלב שלו ולא
מאיזו שאפתנות מסחרית. אבל יש לי עוד הרבה שנאות וגם חרדות. למשל כשאני
קוראת ספר מצויין, אני חרדה נורא שהסופר לא יאבד את זה באמצע, ולא ייפול
מהשמיים שהצליח להמריא אליהם. זה מכאיב נורא כשספר מאבד את זה באמצע
וצולל. ממש תחושת התרסקות.
ש: עצות לכותבים מתחילים?
הגר: כותבים מתחילים פשוט צריכים לכתוב, לכתוב ולכתוב, ולא לחשוב על שום דבר
חיצוני לכתיבה. הרבה פונים אלי בשאלות, אם הממסד הספרותי בארץ מקבל את
הז'אנרים האלו, ומה הם יעשו עם כתב היד שלהם. השאלות האלו עולות אצלם
אפילו לפני שיש כתב יד. ואני אומרת, פשוט תכתבו. אף פעם אי אפשר לדעת מה
יהיה, אבל מה שבטוח שאם לא תעשו כלום לא יהיה כלום. כשיש ספר טוב הוא כבר
מוצא את הקוראים שלו. עוד עצה שבעיני היא חשובה מאוד לכותבים מתחילים היא לא לשמור יותר מדי במגירה. להראות את החומר לחברים, לחפש דיאלוג, פידבק. אני חושבת שקשה מאוד להיות מודעים למה שאנחנו עושים בלי לקבל תגובות מבחוץ. זה עוזר
להתכוונן ולהבין מה עובד ומה לא. בהקשר הזה סדנאות כתיבה יכולות לשחק תפקיד מאוד חשוב. אני עצמי למדתי 4 שנים במגמה לכתיבה יוצרת בקמרה אובסקורה ועברתי הרבה סדנאות כאלו אצל סופרים מצוינים. גם בתואר השני שני באונ' בן גוריון למדתי בסדנאות כאלו.
ש: ומה דעתך על מצב הכתיבה הספקולטיבית בארץ?
הגר: מאוד מתסכל שבארץ אין שום התייחסות ממסדית רצינית לז'אנרים ספקולטיביים,
פנטזיה ומד"ב. יש משהו מאוד רציני בספרות העברית, ואני מתכוונת במובן
השמרני . אם זה לא ריאליזם שעוסק במציאות הפוליטית העכשווית או מתייחס
באיזו דרך לתולדות הציונות, אז קשה לממסד התרבותי לקבל את זה כיצירה
רצינית. אין לנו חופש פעולה כמו באמריקה, למשל, אבל מצד שני יש לנו
מציאות מרתקת ואפשרות להיות חדשנים וחלוצים בתחומנו.
למעשה אני חושבת שהמצב הולך ומשתפר. זה לא סוד שבשנים האחרונות פנו כמה
סופרים צעירים ומעניינים בארץ לכתיבה ספקולטיבית/פנטזיה/מד"ב, והעתיד
נראה מאוד מבטיח.
ש: מה לדעתך אפשר לעשות כדי לקדם את הכתיבה ולא נעשה עדיין?
הגר: אני אישית עושה כל מה שאני יכולה לעשות בעניין. למשל אני עורכת ספר
מאמרים על פנטזיה בספרות העברית. זה ספר אקדמי שאמור לגשש אחר קצוות של
חוטים ספרותיים במסורת העברית, וגם לסקור את החלל שנוצר בספרות העברית
בעניין הזה, כפי שממששים חלל של שן חסרה. הספר הזה, שעומד לצאת בנובמבר
בהוצאת גרף (שם זמני – "עם הרגליים עמוק בעננים") אמור לשמש ראש גשר
אקדמי ותרבותי להתייחסות יותר רצינית לתחום. אני מקווה שזה אחד הצעדים
שיצרו את הבסיס לעיסוק יותר רחב, ספרותי, פתוח, מעניין ורציני בתחומים
האלו בשנים הבאות.
ש: שאלה אחרונה, האם את זוכרת אנקדוטה כלשהי שקשורה לפרס?
הגר: ובכן את יודעת שאני מין ליידי מגונדרת כזו שהולכת בשמלות וכל האביזרים הנלווים. אז בפעם השנייה שהתמודדתי על הפרס הייתי כל כך בטוחה שאי אפשר לזכות פעמיים רצוף, ושאסף אשרי יזכה על סימנטוב, שאפילו לא לבשתי שמלה, ופשוט באתי לטקס במכנסיים. תארי לעצמך מה הרגשתי כשהכריזו על שמי, והייתי צריכה לעלות על הבמה במכנסיים! הרגשתי כל כך נבוכה ומגושמת. זה נראה לי הכי לא במקום בעולם, וגם לא ידעתי מה להרגיש מול אסף, שאהבתי את הספר שלו . זו באמת הייתה הפתעה גדולה, ומחממת לב.